top of page

התנועה לשחרור כעסים

יש רגעים שבאנו לנו לצעוק, אבל ממש חזק, על הילדים שלנו, על ההורים, על בני הזוג, על הבוס העבודה, על העולם - אבל אנחנו שותקים. נגה מיבר מחליטה לשבור שתיקה ונותנת לגיטימיות לכעסים שלה


אם יש רגש שממש קשה לנו לקבל בעצמנו או באחרים, זה כעס. יש משהו בכעס שמאיים עלינו. המראה של מישהו מתפרץ בכעס מעורר בנו פחד מזעם שמתלקח לאגרסיות מסוכנות, אבל המרחק בין כעס לבין אבדן שליטה שכזה יכול להיות כמו המרחק בין רוח לבין סופת הוריקן. לפעמים רוח היא רק רוח.


מה עושים עם הכעס הזה?


כשאני כועסת אני בדרך כלל מסתירה את זה. מתביישת. זה נתפס אצלי כרגש נחות, אפל וברברי. הכי קשה לי מול הילדים. בבוקר אחד, לחוץ במיוחד, הם מחליטים לשחק ב"בוא נתעלם מאימא ונראה מה יקרה", אני מתעצבנת. אבל רק ביני לביני. בטח לא מראה את זה. אומרת לעצמי שמותר להם. הם ילדים, לא? הם חייבים לבדוק גבולות.


אני מבקשת יפה, אחר כך יותר יפה. ואז מתנחמדת. ומתחננת. אני נושמת עמוק ומסבירה בטון מאופק את המצב, למה חשוב לי שנזדרז ומדוע אני מצפה מהם שיתחשבו. הם מסתכלים עלי ותוך חצי שנייה שוקעים חזרה במשחק.


אני עוברת לתוכנית ב' (שאף פעם לא מצליחה) ומתחילה לירות עליהם משפטי "אם – אז", כשברור, גם להם, שאין כוונה אמיתית מאחוריהם וכל יתרונם הוא בכך שהם קונים לי זמן לחשוב מה עלי לומר.


כשמתחיל לאזול הזמן והרפרטואר הרטורי אני עוברת לתוכנית ג' שהיא: אין תוכנית. אני עצבנית. נגמרה הסבלנות ועכשיו אני ממש רותחת: "תעזבו עכשיו את הפליימוביל! אתם לא מבינים שאני מאחרת בגללכם"?!


הם בוכים, נעלבים, או סתם מתאכזבים ואנחנו יוצאים סוף סוף מהבית. את הכעס אני לוקחת גם אל רגע הפרידה בגן. על השמחה שנפטרתי מהם בתחילת היום מתיישבת עננה של כאב, צער וחרטה. איך אני מסוגלת להרגיש ככה כלפיהם?






לא לשמור בבטן


בזמן האחרון התחיל להימאס לי לזייף לידם. אני רואה אותם עם חברים שלהם, מתעצבנים, נפגעים או כועסים. רבע דקה אחר כך הם בדבר הבא, ומהכעס שגרם להם לפרוץ בבכי לא נשאר אפילו פירור. כמה חופש יש בזה.


יום אחד הייתי ממש כעוסה, עייפה ומתוסכלת ולא הייתה לי סבלנות. היה איזה ויכוח שבסופו הרמתי את הקול. פשוט לא יכולתי יותר. צעקתי: "אאאאאאאאהההההה".


הם השתתקו והסתכלו עלי. הדבר הבא שקרה הוא שהם פשוט חזרו לשחק. לא בכו, לא נעלבו ולא נבהלו. להפתעתי היה נראה שהם הבינו לגמרי אותי ואת מה שהרגשתי ונראה היה להם טבעי שאבטא את זה. יותר מכמה שהייתי מופתעת מעצמי ומזה שהתפלק לי הייתי המומה מהם, מהתגובה הטבעית שלהם. פתאום הבנתי שאין צורך להסתיר. הם מקבלים אותי כפי שאני גם כשאני כועסת.


מאז שמתי לב שיותר קל לכולנו עם כעס. יש ביטוי טבעי ולגיטימי, יש פורקן, והם מרוויחים אימא אנושית וקצת פחות צבועה. לזה יותר קל להם להירתם גם בבקרים קשים, פשוט כי הם מבינים, או מזדהים, לא כי הם מפחדים ממני.


אולי אם נרשה לעצמנו באמת לכעוס, בלי להתבייש, ונלמד להסכים לכעוס גם בפני אחרים, נבין שכעס יכול לשמור על הגבולות שלנו מול ניצול וחוסר הגינות.



פעמים רבות מגיע הכעס יחד עם התעוררות החלק המוסרי שבנו, שמאמין בצדק ובהגינות. יש בשורשו מקום פנימי שרוצה טוב יותר עבורנו, שתפקידו לשמור עלינו מפני איום כזה או אחר. כעס, בדומה למכונית מרוץ, יכול להאיץ מאפס למאה תוך כמה שניות, אבל האמת היא שבמקרה של כעס, יש משהו אחר יושב ליד ההגה. אותו משהו הוא המניע ההישרדותי העמוק יותר, לתנועה.


אם נצליח לברר מהו, נצליח לגעת במה שבאמת מניע אותנו ונבין שאין ממש ממה לחשוש, כי הכעס הוא בעצם רק סוג של שליח. אבל בשביל לראות את זה חייבים באמת להסכים לכעוס. אולי אם נגיע לזה, בעיתונים שלנו יהיו פחות מקרים מזעזעים של אלימות שיצאה מכלל שליטה.

8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page