top of page

האם המטפל שלך יודע מה הוא עושה?

"היא התחילה לנענע אותי בעדינות. שאלתי אותה מה היא עושה. להפתעתי היא ענתה שהיא עוד לא יודעת". נגה מיבר מספרת על הנקודה שבה הבינה שהיכולת "לשחרר" בטיפול, יכולה לאפשר למשהו חדש להיווצר, אם היא לא יודעת, כנראה שאני בידיים טובות"


לפני כמה חודשים נתפס לי הגב ולא יכולתי לתפקד. חברתי יעל, מורה לפלדנקרייז, הציעה לנסות לעזור לי. לא ידעתי על זה הרבה וקצת חששתי להפקיד את גופי הדואב בידיה, אבל החלטתי לתת לה צ’אנס. נשכבתי על מיטת טיפולים. היא שאלה אותי כמה שאלות. אחר כך התחלתי אני לשאול. אני מטפלת בעצמי, אני חייבת לדעת, להבין, להיות שותפה לתהליכים שמתחוללים בי.


היא התחילה לנענע אותי בעדינות. שאלתי אותה מה היא עושה. להפתעתי היא ענתה לי שהיא עוד לא יודעת. השכל שלי לא היה מוכן לתשובה כזאת, צחקתי במבוכה ויכולתי לחוש בבירור את הפחד מאיבוד שליטה, את אי-הנוחות של חוסר הוודאות, את החששות והספק, אבל למטה, עמוק מתחת לכל אילו נח לו מקום שלו ורגוע. וקול צלול עלה מתוכו ואמר: "אם היא בעצמה לא יודעת, אז כנראה שאנחנו בידיים טובות".


מה צריך לדעת מטפל ומה הוא לא חייב לדעת?


האם מטפל טוב הוא כזה שיש לו ידע רב? שיודע לאבחן בדיוק מה הבעיה ומה הפתרון המתאים? או אולי דווקא היכולת להיות בחוסר ידיעה יכולה לאפשר למשהו חדש להיווצר? טיפול הוא סוג של אומנות, לכן הידע והמיומנות חיוניים, אבל יש דבר נוסף: להיות מסוגל להניח את שני אלו בצד, ולהפנות תשומת לב גם לתחושות הפנימיות שמופיעות אצלו, כמשאב זמין ומנחה לתהליך.


היכולת להרפות לתוך התנועה הזאת מאפשרת מספר דברים שיכולים לקרות בתהליך: כשמי שמטפל בי מביט פנימה אל תוך עצמו ומקשיב למה שעולה בו, זה מזמין אותי באופן לא מודע, ואני עושה את אותו הדבר. מכירים את המצב שבו אתם מסתכלים על מישהו שמצחצח שיניים ומוצאים את עצמכם מזיזים את הפה מבלי ששמתם לב? שתקום האמא שלא מוצאה את עצמה פוערת את פיה כשהיא מאכילה את התינוק שלה בכפית.



יש לנו נטייה טבעית לחיקוי. אם הגעתי לטיפול, כנראה שיש משהו שאני לא מצליחה לפתור בעצמי. כשיעל נענעה אותי ואמרה שהיא לא יודעת, יכולתי להרפות לתוך הנענוע ולהקשיב יחד איתה אל השקט שיש בחוסר הידיעה. פעמים רבות תנועה כזאת יכולה להעלות משהו חדש, תובנה שבאה מתוך ההסכמה להיפרד מכיוון החשיבה המוכר.



יעל רוצה להבין את הגוף שלי, מה כואב בו, ואיזו תנועה תפזר את העומס. היא מניעה אותי ונעה איתי. הגוף שלה חווה את התנועה ומבין את הגוף שלי. פתאום היא חוזרת אלי מכיוון אחר ומובילה את התנועה שמשחררת. היכולת שלה לחוות אותי (בניגוד ל"להבין אותי") מאפשרת לה לחוש פתרון שידע לבד לא בהכרח היה מביא. מטפל שחווה את מה שמרגיש המטופל, יכול לבוא במגע עם גוף ידע שלם שנמצא בתוכו, ויכול לספק פתרונות מעבר למה שניתן היה להגיע אליו בעזרת שכלו בלבד.


כשהיא איתי אני יכולה להרפות

מישהו שם מבחוץ מתחבר אלי, רוצה לתמוך בי ולהבין בדיוק את מקור הבעיה. אני מרפה כי היא עוזרת לי להחזיק משהו שהיה כבד לי מדי. היא חווה איתי את מה שקורה אצלי ואני כבר לא לבד עם הבעיה. הגוף שלה חובר לשלי ויחד, במובן האנרגטי, יש שני כלים שנושאים עכשיו בעומס. אני משחררת. נחה. איכשהו נעשה קצת פחות דחוס בתוכי. משהו מתנקז החוצה. משתחרר. התסכול מהבעיה, חוסר האונים שיש באי-היכולת לפתור אותה מתפוגג מעט. אני צוחקת, שומעת את המילים יוצאות ממני: "לא יודעת מה לעשות עם הכאב הזה", לבד לא יכולתי לשאת את חוסר הידיעה, אבל אם היא הסמכות והיא לא יודעת אז כנראה שגם לי מותר.


מפגש טיפולי אמיתי חייב להיות מכוון לכך שהמטופל ייפגש עם עצמו: לפיתוח המודעות לחוויה הפנימית של המטופל לגבי הנושאים אותם הוא מעלה, להעצמת היכולת שלו להתבונן באותה חוויה פנימית, גם אם היא לא קלה או מציפה, לסבלנות וליכולת הקבלה של מה שיפגוש בתוכו, ולקבלת כלים טכניים שיאפשרו לו לתמוך בעצמו לשהות במקום הזה.


בסופו של המסע אני צפה. אין לי יותר צורך לדעת. וגם התסכול שהיה קודם נעלם. יש עוד כאב. אבל אני יכולה לשאת אותו. יעל עדיין לא יודעת כל מה שהיה וגם אני לא. אבל אנחנו כבר לא מחפשות כל כך הרבה מילים. אני חווה דממה נעימה ורכה. אני מסתכלת עליה ורואה שגם היא חווה משהו דומה. כשאני לוחשת לה "תודה", אני יכולה לחוש את הת(ה)ודה נעה ממני אליה וחזרה אלי.


לא יודעת מה היא עשתה לי אבל משהו מהותי ומשמעותי ללא ספק קרה. ואני מרגישה שה"משהו" העצמתי הזה יכול היה להתהוות רק מתוך ההליכה מעבר לידיעה. שינוי נעים!




12 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page